נמרוד

באיזה דימוי אני שבוי?

באיזה דימוי אני שבוי?

 (אם לא קראתם בשישי שעבר את הכתבה באתר ONE אז אניח את הלינק בתגובה הראשונה ותוכלו להחשף להשתלשלות העניינים דרך כתבה נפלאה שאסי ממן כתב).

לפני 4 שנים פרשתי וסיימתי את הפרק של גלישת הרוח בחיי.

זה היה כואב, עצוב, וחייב אותי להתקדם הלאה לחיים שונים לגמרי ממה שהכרתי.

לקח לי לא מעט זמן לחבר את התשוקה העמוקה שבערה בי לעשיה משמעותית ולהתחיל לעמוד על במות ולאמן אנשי קצה לפרוץ את עצמם.

זה תהליך קשה, מתיש ורווי בפחדים ומחסומים שהיתי מחויב לעבור דרכם ולהדביק את הפער הבלתי נסבל בין הרצוי למצוי. (אני עדין מדביק אותו!)

להיות עצמאי ועוד בתחום כ"כ לא קבוע מסתבר כבחירה מאד לא שקטה ו"בטוחה" ביחס לטירוף של המרוץ האולימפיבאופן מסוים זה הרגיש שאפילו העלתי הילוך.

להפטר מחרדת הבמה המשתקת, להעז לכתוב חשוף וכנה, לשבת עשרות שעות על המחשב ולכתוב את עצמי לדעת…  זה היה המשך סוער לחיים התחרותיים שהכרתי, המנגנון זהה לחלוטין, הדרך שונה בתכלית.

 הנוסחה מאד פשוטהמה מרגש אותי להשיג? איזה חלקים בתוכי אני מחויב לפתח עבור ההישג הזה? ובעיקר, מה המהות של החלום שלי?

הבחירה לצאת לחיים של נתינה ולהפוך את זה למקור הפרנסה שלי נבעה מתובנה אחת עמוקה שלקראת הפרישה ניהלה אותי יותר מכל.

 כמה אני נאמן לעצמי? מה באמת אני רוצה?

 כשהעזתי לענות על השאלות האלה בכנות אז מיד הפנתי את השאלה כנגד הקריירה שעברתי

כמה באמת הייתי נאמן לעצמי לאורך הקריירה? והאם הרצון שלי היה ברור לי?

למען האמת, לא חשבתי לרגע שהשאלות האלו יעלו למבחן הלכה למעשה באיזשהו שלב בחיי כספורטאי, את הפרק של גלישת הרוח האולימפית סיימתי

קאט

לגלוש על גלשן רוח מרחף שמגיע למהירות של מעל 50 קמ"ש זו חווית קצה פסיכית בפני עצמה.

לגלוש על גלשן כזה שהוא גם דגם אולימפי שמתחרים עליו באולימפיאדת פריז זה כבר גירוי אחר עבורי.

מהר מאד הראש מתחיל לרוץ קדימה ולהבין איך הפאזל בנוי עבור גלשן כזה, כלומר, מה הם הערכים הנדרשים בכדי להגיע לרמה הגבוהה ביותר עם גלשן כזה?

"הגלשן הזה בנוי לאנשים גבוהים חזקים וכבדי משקל שלא מפחדים ממהירויות גבוהות"

"נמרוד הגלשן הזה תפור עליך, בדיוק היתרונות שהיו לך בעבר"

"תוך כמה אימונים אתה מפרק אותנו"

כל מיני סיסמאות כאלו התחלו להזרק אליי

עברו כמה שבועות עד שהסכמתי לשאול את השאלה המאד מסובכת.

"אפשר לחבר את העולמות?"

הדימוי הקלאסי של ספורטאי אולימפי מתנקז לטוטאליות בלתי מתפשרת שלחיים עצמם כמעט ואין מקום להכנס במסע האולימפי.

עם הדימוי הזה סיימתי.

אז מה כן?

אפשר להיות בעל, יזם, מאמן מנטלי, מרצה וספורטאי אולימפי?

לשאלה הזו לקח לי לענות מעל חצי שנה של ניסוי ותהייה.

בסוף היום אנחנו מקבלים החלטות על סמך האשליה שלנו ליצירת וודאויות בתחומים השונים בחיים.

עבודה בציר הפחדוודאות, הוא נושא שהרבה מן העשיה שלי מתנקזת סביבה כשאני מאמן משיגנים.

נכנס קצת פנימה.

יש 3 רמות של מוכנות:

1. מוכנות אל הנודע

2. מוכנות אל הלא נודע שבתוך הנודע

3. מוכנות אל הלא נודע המוחלט

ככל שהלא נודע מרגיש פחות מאיים, כך החלטות מורכבות ולא מקובלות יכולות להלקח יותר בקלות. בדיוק המרכיב שמבדיל בין משיגני העל לשאר.

וזו בדיוק הסיבה שבחרתי לשוב לגלישה האולימפית שנתיים לפני אולימפיאדת פריז.

כן, אני מנהל את העסק שלי.

כן, אני מנהל שגרת אימונים פסיכית.

כן, לפעמים אני מוותר על אימון או 2 בשבוע כדי לתת ערך למנהלים בכירים או לקהלים רחבים.

לא, זה לא פוגע לי בביטחון ואני לא מרגיש מופסד.

כן, התגעגעתי לתחושה שכל השרירים כואבים.

כן, אני מגיע לרמות עייפות חריגות מאד מידי פעם.

כן, לפעמים אני פשוט סוגר את הטלפון ונעלם.

אחד המשפטים הכי מדויקים ששמעתי הוא – "מתחת לפחדים שלנו מסתתרת התשוקה".

אני מעדיף להתבונן בפחד ולזרום עם התשוקה.

שבת שלום

התוכן להצלחה, בדרך הבטוחה..

זה לקח לי 28 שנים.

באותה נקודה לא ידעתי עדין שכל מהות העשייה שלי בחיים העתידיים יעסקו בדיוק סביב הערך הזה. ישבתי על הספה השחורה בבית שבו

קרא עוד »

המיכל

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית קולורס מונפרד אדנדום סילקוף, מרגשי ומרגשח. עמחליף ושבעגט ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

קרא עוד »

כל הכבוד,
עשית את הצעד הראשון להצלחה

אחזור אליך בהקדם