המיכל
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית קולורס מונפרד אדנדום סילקוף, מרגשי ומרגשח. עמחליף ושבעגט ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה - לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

Date

כילדים לאמא מדריכת צלילה ולאבא רב חובל המשמעות של המילה "מיכל", היתה עצומה עבורי.

היה את מיכלי הצלילה שהזינו את הצוללנים באויר ואפשרו להם לזמן קצוב לצלול מתחת למים.

והיה את מיכל הדלק שהזין את סירת המנוע שכ"כ אהבתי להסיע.

כבר מגיל 3 הבנתי את המשמעות של מיכל האויר כשאימי לימדה אותי לנשום מתחת למים עם ווסת הצלילה שלה ובהמשך שקצת התבגרתי היתי ממתין לאמא שלי בסוף הצלילות שהדריכה אנשים ונוהג לנשום ולסיים מתחת למים בעומק רדוד את שאריות האויר שנותרו במיכל הצלילה שלה.

מיכל הדלק סימל עבורי את החופש האין סופי להשיט את סירת המנוע הקטנה של אבא שלי.

היתי מגיע לסירה ומנסה להרים את המיכל באויר כמה סנטימטרים עד כמה שהצלחתי כילד בן 5.

 ידעתי שככל שהמיכל יהיה כבד כך זמן השיוט ייתארך ואבא ירשה לי להשיט את הסירה ביותר מהירות ולמשך זמן ארוך יותר.

המשוואה היתה פשוטה – יותר דלק, יותר FUN!

בשני העולמות האלו היו כמה אלמנטים שריגשו אותי כמו שאף דבר אחר לא.

1.אני עובר על החוקים ומתנהג כמו "הגדולים" למרות שאני קטן ואסור לי.

2.אני כל הזמן מותח את הגבולות שלי אם זה בצלילה לצלול עמוק יותר ואם זה בסירה לשוט מהר יותר.

3.ידעתי שהמיכל הוא שעון החול של הריגוש שלי, כשהוא ייגמר הריגוש ייפסק ואחזור לחיים "הרגילים" של שאר הילדים.

הרגע הזה שאמא מושכת אותי חזרה לפני הים והרעש של העולם החיצון גובר על השקט שמתחת למים היה עבורי רגע מאכזב שתמיד קיוויתי שלא יגיע.

בסירת המנוע אבא היה מבקש ממני אחרי זמן מסוים לבדוק מה מצב מיכל הדלק וידעתי שככל שהוא יהיה קל יותר ויתרוקן כך גם הזמן שלי על הסירה מתקרב לקיצו…

בהמשך השנים עולם הספורט דיבר אלי במושגים של "קיבולת".

היתי מבלה שעות באימונים שונים כדי להרחיב את כלי הקיבול שלי למצב שאוכל להתחרות 7 ימים ברציפות למשך 3 מקצים של 25 דק בממוצע בדופק מאד גבוה (סביב 170 ממוצע למקצה).

החזקתי באמונה וידיעה שככל שארחיב את היכולת שלי להחזיק באימונים הספקים ומשכים שהם לפחות פי 2 משבוע תחרות כך אבנה את המיכל האנרגטי שלי ואעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר בזמן אמת.

בשיאי רכבתי על אופנים שתי רכיבות של 10 שעות כל אחת בתוך עשרה ימים…

בפעם השלישית שחוויתי את המושג "מיכל" או בשם הלועזי "CONTAINER" היה בגיל 24 כשלמדתי מדיטציית TM. ובעברית – מדיטצייה טרנסנדנטלית.

המורה שלי הסביר לי שתרגול הבוקר מנקה את המיכל שהגעת איתו לעולם (הקרמה שלך), ותרגול אחר הצהרים מנקה את המתחים שצברת לאורך היום.

ככל שהעמקתי בטכניקה הזו התחלתי להרגיש את הפער בין חווית המלאות הלא טובה, ההצטברות של האנרגיות/המחשבות/הרגשות השליליים, לבין חווית הניקיון הפנימי, התחושה שהמיכל הפנימי שלי נקי מרעשים ומלא בשקט.

ברגע שמפתחים את החוש הזה זה הופך להיות המצפן שלך ומכריע את רוב בחירות החיים, הבחירות שלך הקטנות ביותר והגדולות ביותר כבר לא נלקחות רק על סמך ההיגיון.

בפעם הנוספת שפגשתי מימד נוסף שמדבר על "כלי קיבול" היה סביב הפרישה שלי מהספורט האולימפי. בערך לפני 4 שנים.

התחלתי ללמוד את תורת הנפש הקבלית, זה היה "המשלים" לתחום האימון המנטלי שהחלטתי להתמסר אליו.

בתורת הנפש מדברים על "כלים" כמו שמדברים בספורט על כלים.

המונך "כלי" ע"פ תורת הנפש מייצג את היכולת שלך להחזיק איכות מסוימת ("אור"/אנרגיה/תודעה) – ע"פ הכלים שפיתחת.

בדיוק כמו שאם נרוץ עם אדם שמאומן ומפותח פיזית יותר מאיתנו הוא לעולם לא יבין את הקושי שאנחנו חווים בזמן שהוא לא מרגיש שום סבל. הכלי שלו עמוק ורחב יותר משלנו, ויכול להכיל כמויות והספקים שאותנו יפרקו.

כך גם בעולם הנפש. היכולת שלנו לפתח את הכלי, להכיל איכות שכלית ותפישות עולם גדולות יותר ואיכותיות יותר קשורה ליכולת שלנו (שימו לב,כאן הפואנטה) לעמוד על הסאף ולהמנע מגורמים ש"מלכלכים" את המיכל הפנימי שלנו.

כשהחוש הזה מתפתח החיים הופכים להיות משחק בחירות אינסופי.

כששמעתי את המשמעות הסימבולית העמוקה של חג הפסח, זה התחבר לי.

האקט של פינוי הלכלוך המיותר, הסדר והארגון של הבית הפיזי, מייצג את החוויה הפנימית שהחג הזה מדבר עליו.

כשעוצרים לפנות את המיותר מתפנה מקום לחדש.

כמה פשוט, כמה עמוק.

בעולם המודרני לעצור עבור "חוויה פנימית" לרוב מתורגם כבזבוז זמן יקר שלא ישוב…

אני מרגיש שכשאני נאמן לתוצאה ולזמן בלבד, אני עלול להפוך לקורבן של ההחלטות וההישגים שלי…

וכשאני עוצר בזמן ומפנה את המיכל הפנימי שלי ממה שמיותר, יש לי מקום להתבונן על ההישגים הקטנים ביותר לצד המשמעותיים ביותר ולהרגיש שאני זוכה בהם, מרויח את המסע, זוכה בחיים.

מאד קל להשאב להתניה ולהרגל של רוטינת החיים הקבועה, לפעמים המח והנפש זקוקים לאקטים פיזיים סימבוליים שיתווכו את התהליכים הפנימיים האלו ויאפשרו להם לקרות.

פסח שמח

(הפוסט הזה מוקדש לנרצחי הפיגוע המזעזע בתלאביב – ברק לופן ממשפחת הספורט האולימפי ולתומר מורד ואיתם מגיני, יהיה זכרם ברוך)

מאמרים
נוספים

תתחילו לחיות את חיי החלומות שלכם

הירשמו כדי לקבל את הטיפים והסיפורים שלי, כיצד לגלוש נגד הרוח ולנצח בגדול עם חיים שאתם אוהבים.

כל הכבוד,
עשית את הצעד הראשון להצלחה

אחזור אליך בהקדם