"במשך שנתיים הרגשתי משותק, הייתי חייב את זה לעצמי, המסע הזה הזכיר לי מי אני מחדש"

yanto's place, הריזורט המפורסם חיכה לי שומם, אלו היו ימים נדירים.

הכאבים בבטן כל הזמן באו ונעלמו, הם הופיעו באזורים שונים ולא היו מקובעים בנקודה אחת.

אמנם עובדה זו הייתה מרגיעה כי זו לא בעיה נקודתית שחוזרת על עצמה. בד"כ כאב נקודתי מסמל על בעיה שצריך לדאוג ממנה וגורם למחשבות לא אופטימיות. לא הבנתי את זה אז, אבל השילוב של העוצר שחוויתי בזכות הקוביד וההתמודדות הבריאותית של אשתי שהופיעה ללא כל הקדמה בחייה , הכניסו אותי למצב תודעתי קשה מכל. חוויתי חוסר אונים מתמשך. פשוט לא יכולתי למציאות. לא מול השיתוק הכלל עולמי ובטח לא מול הרצון העז שלי להרגיע את אשתי ולגרום לה לחוש בטוחה עם מצבה הבריאותי.השתתקתי.

למרות הכל, זמן היה בשפע! באותו בוקר בתחילת הקיץ של 2021 הגענו כרגיל לחוף הבית שלנו, לאחר כמה דקות ארוכות של בהייה במים נכנסתי לטבול. בתקופה ההיא המים היו עבורי המקום היחיד שהפיח בי תחושת שלווה. צללתי לשניות ארוכות וחיכיתי שהגלים יפגעו בגופי, שייקחו ממני קצת מהכאב הפיזי והנפשי שאני חווה.

מאז שהייתי תינוק הייתי מאוהב בתחושת חוסר הכבידה שיש בתוך המים. ההרגשה הזו שכל עוד אני בתוכם אני לא נושא את משקל החיים על כתפיי.

לאחר מספר דקות ארוכות, יצאתי מהמים והתחלתי לצעוד לכיוון אשתי. "מה קרה לך?" היא שאלה כשהתיישבתי "אתה פשוט נראה בן אדם אחר מזה שהרגע נכנס למים, אתה זורח!". ניסיתי להסביר לה את התחושות שאני חווה אבל לא ממש מצאתי את המילים המדויקות. פשוט שתקתי לכמה רגעים. "אני רואה שכבר לא כואבת לך גם הבטן פתאום, אני חושבת שאתה צריך לטפל בעצמך, שום דבר לא עוזר לך מלבד הים".

הראש שלי התחיל להריץ מחשבות, מבלי ששמתי לב כבר כמעט שנתיים שאני לא חי את הרצון שלי ובעיקר עסוק בלהגיב למציאות הקשה שסביבי, "את מבינה מה את אומרת?" אם אני הולך זה להרבה זמן ולמקום רחוק, אם אני עושה את זה, זה אומר שאני טס לאינדונזיה!"

בתקופה ההיא, לא הייתה לי שום וודאות כלכלית, ידעתי שאחת המשוכות העיקריות תהיה התקציב לנסיעה הארוכה והרחוקה עד אינדונזיה,

מלבד ההבטחה של אשתי שהיא תהייה בסדר ושאני משוחרר: "העיקר שתחזור להיות אתה!"

הרצון שלי לצאת לחופשי ולרפא את עצמי חייב אותי לעשות את הדבר שעד אז השתדלתי בכל דרך להימנע ממנו – לבקש עזרה.

בתוך התא המשפחתי הקטן שלנו יש כמה עקרונות ושיח תודעתי שאנחנו שומרים עליהם בכדי להתפתח.

אני מאמן מנטאלי בהכשרתי, אשתי מטפלת ומורה ליוגה. היא הבינה שזה הרגע להעמיד אותי מול השאלות הבסיסיות שאני בעצמי מעביר לאנשים שאני מאמן. "מה אתה באמת רוצה ומה אתה מוכן לעשות בשביל זה?"

2 שאלות תמימות לכאורה שמכילות בתוכן כמעט הכל.

"אני צריך שקט, טבע גלים וזמן, הרבה זמן"

התחלתי להתרגש מהרעיון של לטוס לאינדונזיה ולהגשים חלום. לאחר ימים של התחבטות עם הקושי הגדול ביותר שלי סוף סוף עשיתי את זה. הרמתי טלפון לדודה היקרה שלי מהולנד (אחותה של אימי ז"ל) והסברתי לה שאני חייב לטוס "אני פשוט חייב את זה לעצמי, אני צריך עזרה".

כעבור כמה ימים הצלחתי לארגן ויזה מיוחדת שמאפשרת להיכנס לאינדונזיה.

המסע עד ההגעה לרגע עליו חלמתי לקח 8 ימים!

שבוע שלם של בידוד בעיר ג'אקרטה, משם טיסת פנים לפאדאנג, לילה בפאדאנג ובבוקר מעבורת של מס' שעות לאי הראשי של שרשרת האיים,  .MENTAWAIS  הנקראת

שם המתנתי כמה שעות שהגאות תיכנס ומי האוקיינוס יגיעו עד לנקודה בה הסירה הקטנטנה תצליח לצאת אל הים הגדול ולקחת אותי לעבר גן העדן שחלמתי עליו.

 כעבור שעתיים בערך התקרבנו לאי מלא בעצים ירוקים. יאנטו (בעל המלון והאחראי המבוגר) הודיע לי שהגענו..

אני מצידי, ראיתי חוף קטן ועצים אינסופיים. לא כ"כ הבנתי איפה אני הולך לישון חודש ימים. הוא התקרב עם הסירה לחוף בתזמון מושלם בו יש הפוגה של מס' שניות מהתנפצות גלים ובחלון זמן הזה פרקנו במהרה את כל החפצים שלי ואת האוכל שהוא קנה בתחנה הקודמת.

בין העצים הסתתרה בקתת עץ גדולה ומרשימה בצלע גבעה. בסמוך לה הסתתרה בקתה קטנה יותר. המקום היה יפה ופראי, ללא חשמל או דרכים סלולות. חוף פרטי מוקף בעצי קוקוס ובקתת עץ. זהו!

נאזהיר היה העובד ושומר הבקתה, במקור הוא מאפגניסטן. כך מצאתי את עצמי מגיע למדינה המוסלמית הכי גדולה בעולם לצד אפגניסטני ומוסלמי שכל חיי מופקדים בידיהם.

לפתע נזכרתי בשלטים שהיו פזורים לאורך הכבישים בעיר פדאנג עם כתובת גדולה לתמיכה בארגון החמאס ופרטי בנק להעברה ישירה לשחרור פלסטין.

הקונטרסט היה מטורף, אני בגן עדן, מוקף בטבע ובמרחק של כמה דק' הליכה ממני נשברים הגלים היפים ביותר בגלובוס. מצד שני, הפחד והחשיכה פעלו עליי בהתאם.

הלכתי לישון ונעלתי את דלת החדר שלי. בבוקר הצבעים הירוקים ומי הקוקוס הטריים הכניסו אותי לאווירה והמסע התחיל…

במלון הזה היו אמורים להתאכסן מעל 30 איש בימי קיץ רגילים… גולשים מכל העולם היו פוקדים את האי וגולשים ללא הפסקה. אך הפעם רצה הגורל וקיבלתי הזדמנות חד פעמית שכנראה לא תחזור לעולם. הייתי היחיד במלון. והגלים היו כמעט ריקים מגולשים.

המעטים שפגשתי היו גולשים מהוואי ומעוד מדינות אקזוטיות, שכולם נשאו את ההבנה שהם חווים רגעים נדירים, זה היה במבטים ובכבוד ההדדי, כולם עשו את המסע הארוך בכדי לחוות את הרגעים הנדירים האלו בעוד שהעולם קפא והושבת.

להיכנע לטבע

במלון של יאנטו לא היה אינטרנט, למען האמת גם חשמל לא היה במהלך כל היום חוץ משעות הערב כשהגנרטור פעל.

הסים המקומי שהיה אמור לספק לי קצת אינטרנט עצמאי, לא הצליח לייצר חיבור וברוב שעות היום מלבד רגעים נדירים בהם הלכתי באופן רגלי לנקודה הכי חיצונית לאורך החוף, ובדיוק מופתי עם מצב העננים שהתבהרו מספיק הצלחתי לכתוב ולשלוח אות חיים שהכל בסדר ולשתף קצת מהחוויות שאני עובר.

זה לוקח כמה ימים עד שמגיעים לנקודה הניטרלית בה המיינד מסכים להרפות. בימים שהרוח חזקה או שהגשם יורד, הגלישה נהיית פחות איכותית ואלו ימים שמנוצלים למנוחה עמוקה בכדי להתאושש מהחתירות המרובות והתשישות של שרירי הכתפיים והגב.

מכיוון שאין שום משמעות לשעון, הטבע הוא זה שמנהל את המציאות ואת ההחלטות. הכניעה למציאות הזאת היא אחת המתנות היקרות שקיבלתי במסע הזה. מציאות ללא גירויים, מציאות בה אין דבר מוכר או שמזכיר את הבית. דווקא שם בקצה העולם מתחת לעצי הקוקוס ובחוף הקסום של יאנטו הצלחתי למצוא בתוכי שיח אחר. התחלתי להיזכר מי אני באמת, להתחבר לתשוקה לחיים ולים, אותה תשוקה שניצתה בי כילד ושאולי קצת אבדה בתוך הקריירה והקרבות בתחרויות.

התבוננתי על העבר שלי ופגשתי תובנות חדשות, שלפני כן מעולם לא הסכמתי לראות.

יש רגע אחד שחרוט לי בזיכרוני ובגופי. זה היה בוקר קסום בו אחרי שבועיים של גלישה החלטתי שהיום זה יום הצינורות. "!TODAY IS A BARREL DAY" אמרתי לנאהזיר מבלי לחשוב על מה אני אומר. "להצתנר" זה קודש הקודשים של גלישת הגלים, להגיע למצב של אחדות עם הים ולסנכרון מלא עם הקצב של הגל, הגלשן והגוף. במשך שבועיים לא הצלחתי למצוא את הדיוק הזה וידעתי שזו המטרה שאני חייב לכבוש..

הסיבה שהגלים כ"כ איכותיים הם כי הקרקעית מסלע והמים רדודים, העוצמה של הגל שפוגע בקרקעית הסלע, מייצר צורה של צינור שיכול לכסות את הגולש. בים התיכון כמעט ואין אפשרות לחוות את הגלישה האיכותית הזו ולכן מבחינתי זה רגע נדיר שאני חולם עליו מאז היותי ילד.

באותו הבוקר, הגל המיוחד שלפעמים עובד ליד החוף של יאנטו עבד באופן מושלם. הייתי לבד לגמרי במים (מצב נדיר בפני עצמו) ונאהזיר החליט שהוא מסמן לי מהסלעים שעל החוף עם הידיים האם לחתור לעומק או להמתין לגלים. הוא דייק אותי והנחה אותי אם הוא זיהה שמגיעים סדרת גלים גבוהים.

לאט לאט התחלתי לסמוך עליו ואז הגיע הגל הראשון שחיכיתי לו.. התחושה הפלאית הזו שאין להסביר אותה במילים אלא רק לחוות אותה, גלישת הצינור. סוף סוף.

הגל כיסה אותי והגלשן קיבל מהירות אדירה עד הרגע שיצאתי החוצה מהגל והבנתי מה קרה, ישבתי על הגלשן רועד מרוב אושר והנפתי יד באוויר כאות ניצחון לנאהזיר. הוא הרים את היד אליי כאילו שנינו ניצחנו.

פתאום נזכרתי שלאורך שני עשורים של גלישה תחרותית בעולם, מעולם לא הסכמתי לעצמי לחוות אושר ולהניף יד, לחגוג את הרגע ללא שליטה.

זה היה אחד הרגעים המתוקים ביותר שחוויתי בים ובחיים בכלל..

מאותו יום, הזיכרון המתוק הזה עוזר לי להיזכר איך מרגיש אושר תמים, במיוחד בעולם המערבי רווי היעדים והלחצים, או במצבי קיצון בהם אני צריך להתגייס בשיאי, אני נזכר בתדר ההוא ושואב כוחות.