זה ה- 10.9.2009, הגוף שלי רועד מהתרגשות, אני מביט מהפודיום על שאר המשתתפים והצופים שבקהל, התואר "סגן אלוף העולם", בכל רגע שעובר, מרגיש יותר ויותר מציאותי.

עכשיו המספרים מאשרים את זה, אני יכול לחזור עם מדליה מהאולימפיאדה, אני "תקווה אולימפית", הכפר שגדלתי בו, החברים, המשפחה, המדינה, כולם עכשיו תלויים בי, לספק להם רגע אחד מרגש ועצמתי, גדול מהחיים שירגישו שייכים אליו.

ברגע הבלתי נשכך הזה, מתחת לחוויה העוצמתית, החלה לגדול בתוכי תחושת ריקנות, תהום של פחד, כאב וגעגוע.

כשחזרתי הביתה, חיכתה לי חגיגה גדולה, עיתונאים וצלמים חיכו לצד עשרות ילדים צעירים שהסתכלו עלי כאל מלך. שם בתוך ההמולה הגדולה, הרגשתי איך נפתח הפער, ביני ובין העולם.

"התפקיד" החדש שלי בעולם הרחיק אותי מהאדם שאני, לרגעים אפשרתי לאני האמיתי חופש, אבל לרוב היתי נאמן לדמות ולתפקיד החדש.

הפחד הגדול – לאכזב את כולם, הוא זה שעכשיו דוחף אותי לקצוות חדשים. ברגע הזה, המצלמות מכוונות עליי, כמו מכונות ירייה, הסדק הקטן נפתח, אני נשבר והכאב הגדול שנעלתי כל חיי פורץ החוצה ומפרק אותי מול כולם.