לאורך מסע חיי ההישגי והאישי פגשתי את עצמי במצבי קצה.

בגיל 14 נפרדתי מאימי לאחר שנכנעה למחלת הסרטן, עברתי לגור עם משפחה חמה שהגורל קשר אותנו, את המשך השנים הבאות העברתי בבריחה מרגשות שיפגישו אותי עם הכאב העמוק, נעלתי הכל בפנים.

הבריחה עזרה לי, הפכתי לאחד הספורטאים הטובים בעולם, רגעי קצה מרגשים ומלאי אדרנלין היו תכלית חיי ואותם חיפשתי על בסיס קבוע. זה היה משכך הכאבים שלי.

אני יודע לומר מהו היום שבו חיי השתנו לעד – בגיל 21 בדיוק, על פסגת הפודיום העולמי, בן רגע הפכתי לכוכב ותקווה אולימפית. דווקא שם, על "פסגת האולימפוס" התפרקו כל מערכות ההגנה שלי והאמת העמוקה והשבורה של חיי פגשה אותי בכל הכח.

אותו מנגנון שהפך אותי לבלתי מנוצח, היה גם זה שבסוף פירק אותי והפגיש אותי עם הכאב העמוק שממנו ברחתי כל חיי.

אחרי שהפסדתי את החלום הגדול שלי – האולימפיאדה, ה-כל התפרק.

יצאתי לבדי למסע בעולם, מסע שכל תכליתו היה להבין מי אני ללא ההישגים והפרסום? מי אני ללא המשמעות שהמשפחה, החברים והמדינה מפיקים מהקריירה שלי? מסע פנימה שמאז לא נעצר…הבנתי שהפחד הוא זה שניהל אותי ברגעי האמת שעבורם עבדתי כל החיים.

אחרי שנים של תהליכי לימוד ועומק, התקלפות ובניית זהות פנימית חדשה, בחרתי לחיות בשליחות ולעזור לאנשים לצמצם את אותו הפער שגרם לי לחוש הכי בודד בעולם ולהחמיץ את הדבר שלשמו עבדתי מנעוריי.