• בגיל 8 קיבלתי מאימי מתנה ליום הולדתי – קורס בגלישת רוח ומשם… הכל הסטוריה.
• 5 שנים אחרי הרגע הזה זכיתי לראשונה בחיי בתואר אלוף העולם לנערים כשאני רק בן 13.
• שנה וחצי אחרי הזכייה, נפרדתי מאימי לאחר שנכנעה למחלת הסרטן. העברתי את המשך השנים הבאות בבריחה מרגשות שיפגישו אותי עם הכאב העמוק. נעלתי הכל בפנים.  הבריחה עזרה לי, הפכתי לאחד הספורטאים הטובים בעולם בעודי נער, והמשכתי גם במקצה הבוגרים.

בחסות האימונים האולימפיים, רגעי קצה מרגשים ומלאי אדרנלין היו תכלית חיי ואותם חיפשתי על בסיס קבוע. 

זה היה משכך הכאבים שלי.

אני יודע לומר מהו היום שבו חיי השתנו לעד – בגיל 21 בדיוק.

 על פסגת הפודיום העולמי, הוכתרתי כסגן אלוף העולם. בן רגע הפכתי לכוכב ותקווה אולימפית. דווקא שם, על "פסגת האולימפוס" התפרקו כל מערכות ההגנה שלי והאמת העמוקה והשבורה של חיי פגשה אותי בכל הכח.

אותו מנגנון שהפך אותי לבלתי מנוצח, היה גם זה שבסוף פירק אותי והפגיש אותי עם הכאב שממנו ברחתי כל חיי.

שם הבנתי את הפער שאנחנו חיים בין שני העולמות – "אני העמוק" ו"אני הציבורי", בפער הזה נמצאת חווית הבדידות והריקנות.

בשנתיים הבאות המשכתי לבטא את היכולות שלי וזכיתי להיות הספורטאי האולימפי היחיד בישראל שעמד על פודיום אליפות העולם 3 פעמים ברציפות

(2009 – 2011) כל אלו חיזקו את הדימוי הציבורי והפער הלך וגדל… 

אחרי שהפסדתי את החלום הגדול שלי – האולימפיאדה, ה-כל התפרק.

יצאתי לבדי למסע בעולם, מסע שכל תכליתו היה להבין מי אני ללא ההישגים והפרסום? 

מי אני ללא המשמעות שהמשפחה, החברים והמדינה מפיקים מהקריירה שלי?

מסע פנימה שמאז לא נעצר…

הבנתי שהפחד הוא זה שניהל אותי ברגעי האמת שעבורם עבדתי כל החיים, אחרי שנים של תהליכי לימוד ועומק, התקלפות ובניית זהות פנימית חדשה בחרתי לחיות בשליחות ולעזור לאנשים לצמצם את אותו הפער שגרם לי לחוש הכי בודד בעולם ולהחמיץ את הדבר שלשמו עבדתי מנעוריי. 

אני כאן בדיוק כמוך, עושה את המסע שלי, בוחר ללמוד כל יום ודרך אתגרי החיים להכיר את יכולותיי.

אני מזמין אותך להצטרף אלי.