באותה נקודה לא ידעתי עדין שכל מהות העשייה שלי בחיים העתידיים יעסקו בדיוק סביב הערך הזה.
ישבתי על הספה השחורה בבית שבו גרתי במכמורת, זו הייתה שעת בוקר, די בסמוך להתעוררות שלי.
יום קודם שאלה אותי מכרה אם יצא לי לראות את הכותרת הלא מחמיאה שעלתה באחד מהאתרים הראשיים, "עזוב אם לא ראית עדיף שתשכח מזה" היא מיד ניסתה לשנות כיוון.
כמובן שמיד על הבוקר פתחתי את המחשב וחיפשתי את הכותרת "המחמיאה" שזכיתי לה.
זה היה שידור חי עם פאנל (שלא ארחיב על משתתפיו), במהלך השידור הזה התנוססה לה כותרת מידי פעם שעליה היה כתוב "האם נמרוד משיח הוא הלוזר הכי גדול של הספורט הישראלי?".
(כן, מסתבר שגם אם תהיה שיאן ישראל יהיו כתבים שינצלו את המומנטום השלילי וימחקו את כל הקריירה שלך מהמשוואה)
לא ידעתי את זה אז, אבל שם, ברגע הפשוט הזה לכאורה על הספה השחורה באותו בוקר בביתי במכמורת, חוויתי לראשונה ובעוצמה את מהות העשייה שלי היום.
כשאני חוקר הישגיות (כפרפורמר בעצמי וכמלווה משיגנים) אני תמיד שב לנקודת המפתח הזו.
מה הקשר בין התוצאות שלי לבין מי שאני במהות העמוקה?
כמה משקל יש להישגים שלי על לוח התוצאות עם האדם שאני?
28 שנים.
הרבה מאד שיאים חיוביים ושליליים. הפסדים אדירים. ניצחונות קטנים וענקיים. אובדנים ופרידות. אהבות. זוגיות. לימוד עמוק אישי אינסופי.
לחיות בחופש פנימי בעולם של משיגנות זה סוג של מילת גנאי.
רוב מערכות ההישג שהכרתי עד היום מניעים את העובדים/החיילים/הספורטאים/ התלמידים/YOU NAME IT!
מתוך פחד ומתוך המכניזם – תוצאה מגדירה את מי שאתה בעולם!
הביטחון העצמי שלך והזכות שלך להתהלך זקוף מותנים… ללוח התוצאות!
באותו רגע קטן על הספה במכמורת (כבר עברו 6 שנים מאז) פשוט חייכתי מבפנים ומבחוץ, זה היה ביני לביני, אחד מהרגעים הכי חשובים שהספורט סיפק לי דווקא סביב כישלון פומבי אדיר.
ההשראה לכתוב את הפוסט הזה עלתה בי סביב הכאוס שהתעורר עם יובל דיין ולחיצת היד לנשיא ביידן.
מדהים לראות איך עולמות שלא באותה השקפה נפגשים ויוצרים רעש וריב תודעתי סביב תפיסת עולם.
ברמה האישית, יובל מרוויחה עכשיו מקפצה אישית אדירה, בזה אני בטוח!
ברמה הציבורית, בעיני, כולם יכולים ללמוד מהמקרה הזה… יובל עמדה מול נשיא ארה"ב ונשארה נאמנה לעצמה! סורי, הרוב לא היו פועלים כך.
אני לא נכנס לסוגיית הדת או החילוניות, קטונתי זה לא מקומי, שכל אחד יבחר את סט האמונות והערכים שישמרו עליו שפוי בעולם הזה.
הנקודה שהכי נגעה בי היא שיובל נשארה זקופה מול כל העולם ונשארת זקופה גם כשחצי מדינה כועסת על מה שהיא ייצגה מול נשיא ארה"ב.
ההמשך הישיר של זה משתקף בסרטון שדאגו לשלוח לה מצד האמריקאים…
מבלי שהתכוונו כבר סללו לה את הטור הבא בארה"ב…
