את ההישגים כולם רואים.
אבל הזהות שמחזיקה אותם, נבנית בשקט.

הים היה הבית הראשון שלי, אבל המקום שבאמת חיפשתי – היה בפנים.

נולדתי לתוך הים. התחשלתי דרך הלחץ.

באמת נולדתי אל תוך הים.
אמא שלי הייתה מדריכת צלילה.
אבא – קפטן של ספינה.
ובשנה הראשונה לחיי, גרנו על היאכטה שלהם.

לפני שלמדתי ללכת, כבר התנדנדתי על גלים.
לפני שלמדתי לדבר – כבר הקשבתי לרוח.

את גלשן הרוח פגשתי בגיל שמונה.
בגיל שלוש־עשרה כבר עמדתי על פודיום עולמי.

אבל הסיפור שלי לא עוסק רק בניצחונות.
הוא חי ברווח שביניהם –
בשקט. בעצב. בלחץ.

מחיר ההצלחה – והמתנה שבאה אחריה.

גדלתי בתרבויות שמקדשות הישגים.
בישראל ובהולנד, ההצלחה הפכה להגדרה העצמית שלי.

אבל מאחורי המדליות החזקתי כאב.
אמא שלי נפטרה כשהייתי ילד.
והים הפך למרחב היחיד שבו הרגשתי משוחרר ונושם.

כמו רבים מהמצטיינים – גם אותי הובילה אינטנסיביות,
רוב הזמן חייתי על אדרנלין, מתח ודופמין.

זה שמר אותי חד.
אבל גם הרחיק אותי מעצמי.

לא רדפתי רק אחרי מטרות.

רדפתי אחרי רגע נדיר של חיבור וזרימה פנימית –
מרחב של שקט, בהירות ועוצמה שאין לו מילים,
שבו הרגשתי חי באמת. שלם.

להתפרק מבחוץ. להיבנות מבפנים.

בגיל 28 הכל השתנה.

החמצתי את המקום שלי באולימפיאדת ריו –
חלום שרדפתי אחריו כמעט כל חיי.

מבחוץ, מקצועית, זה היה כישלון ענק.
אבל מה שקרה אחר כך – פתח אותי מבפנים.

כותרת אחת בשידור חי
מחקה את כל מה שבניתי במשך 15 שנה.

אלו לא היו המילים שטלטלו אותי –
אלא מה שהן שיקפו.

לראשונה בחיי, נאלצתי לשאול:
מי אני – כשאין תוצאה להחזיק בה ושתדגיר אותי?

ובתוך המרחב השקט והכואב הזה –
פגשתי את עצמי באמת.

כל המאמנים, המנטורים, המטפלים, המורים לגוף ולנפש,
אלפי שעות של תרגול, התמדה, מודעות…
הכול התכנס לרגע אחד של בהירות.

זה לא הרגיש כמו שבר.
זה הרגיש כמו הכרה.
כזו שפודיום לעולם לא יוכל להעניק.

אלה לא המדליות או מחיאות הכפיים שאני זוכר - אלא הרגעים הגולמיים שבדרך. הלילות שאיש לא ראה, הספקות שעברו בי, והבהירות שבאה כשבחרתי להמשיך.

נמרוד משיח

אני מאמין ב:

מעבר לפודיום

אני בן זוג. אבא. תלמיד של החיים.
כבר לא רודף אחרי הפסגה כמו פעם.
היום אני פוגש אותה אחרת –
ברגעים של בהירות, חיבור ואמת.

אם אי פעם הרגשת שההצלחה שלך עולה יותר ממה שהיא מעניקה –
אתה לא לבד.

יש סוג אחר של ניצחון שמחכה.
לא רק על הפודיום.
אלא בתוכך.